אלה הדברים. כתב הרמב"ן בשביל שזה הדור היה לו ליכנס לארץ ביאר להם רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא הזכיר כאן לא מעשה הקרבנות ולא טהרת הכהנים כי כבר ביאר אותו להן והכהנים זריזין הן אבל לישראל יזהיר ברוב המצות הצריכים להם פעמים להוסיף להם ביאור ופעמים להרבות בהן אזהרות כע"ז שמזהיר בה כמה פעמים זו אחר זו וכן יש בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל במקום אחר כגון ייבום ומוציא שם רע וזולתם וכבר נאמרו לו כולם בסיני או באהל מועד בשנה שניי' קודם שילוח מרגלים כי בערבות מואב לא נתחדש לו כ"א אלה דברי הברית ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל מצוה פלונית ומה שלא נכתב בספרים הראשונים שידבר אל יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן הדורות רק בארץ אע"פ שהן מצות הנוהגות בגוף כמו נסכים? או מפני שאינן תדירות לא הזכירם רק בבנים נוחלי הארץ. וקודם שהתחיל להם בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר עונותיהם כמה ימרוהו במדבר והוא נהג עמהם במדת הרחמים להודיע חסדיו ועוד להוכיחם שלא יחזרו לקלקולם ולחזק לבם בהודיעם כי במדת רחמים יתנהג עמהם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא והנה מדת הדין מיד מתוחה כנגדו ולכן הודיעם שהקב"ה רחמן מלא רחמים וממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו: אלה הדברים. חוזר על כל המצות שבספר הזה כמו שמפורש בעבר הירדן וגו' והיה ראוי שיאמר ויאמר משה ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר ומצינו ביוסף שתחסר האמירה כגון כי הפרני אלקים שפירושו כי אמר. והזכיר זה לומר כי אחרי שנתן לנו הקב"ה עשרת הדברים אמר רב לכם שבת בהר הזה והיינו ראויים מיד לעבור הירדן ולכבוש הארץ וחטאתיכם גרמו לכם שנתעכבתם. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו' אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים אז קרא משה לכל ישראל שהיו לפניו ואמר שמע ישראל את החוקים אשר אנכי דבר באזניכם היום והתחיל בביאור עשרת הדברים ואחרי כן הודיעם ייחוד השם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכל המצות שבספר הזה ולכן פי' בכאן אשר דבר משה אל כל ישראל ולפנים ויקרא משה אל כל ישראל כי באור התורה תשלום המצות צריך להיות במעמד כולם כאשר היה במתן תורה ובשביל שהאריך בפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות והחוקים וגו' והזכיר בכאן ב' דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. וזה רמז למצות שבספר הזה שלא נזכרו בתורה עד הנה ואמר שהם ככל אשר צוה ה' ולא הוסיף ולא גרע בהם והזכיר זה בשביל שלא אמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר ולכן כלל אותם עתה ואמר ככל אשר נצטווה בהם מפי הקב"ה. ואמר עוד הואיל משה באר וגו' וזה רמז לאותם מצות שנאמרו כבר וחוזר לבאר אותם ולחדש בהם דברים. ופי' הואיל שמעצמו ראה ונראה לו לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין הואלנו ונשב וכן רבים: במדבר. בשביל שלא היו עתה במדבר שכבר נכנסו בערבות מואב פי' אנקלוס שכל אלו הם רמזים פי' שדבר אליהם בעבר הירדן מה שחטאו במדבר ובכל אלו המקומות:
אשר יושב בחשבון. כתב הרמב"ן שלא הית' שלו אלא לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלוכ' וכן: אשר יושב בעשתרות באדרעי. שהית' ארץ רפאים והוא מלך אמורי ומדקאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי משמע שעשתרות שם מקום אשר בו אדרעי כי בשפלות ההר אשר שמו עשתרות בנו עיר ושמה אדרעי וזהו ויצא עוג הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך:
בחורב לאמר. כתב הרמב"ן חורב הוא מקום הסובב הר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר ועל כן נקרא כל המדבר סיני כאלו הוא אומר מדבר הר סיני. ואפשר שהמדבר וגם ההר נקראים סיני כי שם אילני הסנה רבים וסמוך להר מקום או עיר מושב ששמו עיר חורב ושם עמדו באותה שנה והכתוב שאומר ויבא אל הר האלקים חורבה שבא אל חורב אשר שם הר האלקים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום שלפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר אסורה נא ואראה שיסור מחורב אל ההר ופעמים קורא הפסוק להר חורב דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה. ור"א פי' כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהי' שם הסנ' ונקרא בשני שמות שוים בטעם:
ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו השם רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומר קודם מתן תורה בא יתרו ופי' בעת ההיא בשבתנו בחורב והזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים והיו מוכנים לבא לארץ ונסע מחורב לדגלינו עם זקנינו ושופטינו ותקרבון אלי כולכם עם זקניכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין:
טרחכם ומשאכם וריבכם. פי' הרמב"ן על דרך הפשט רמז משה לישראל שלשת הדברים שאמר ליתרו שהי' עושה לעם טרחכם כנגד והודעתי את חוקי האלקים כי טורח גדול הוא ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושן וביאורן וסודן. ומשאכם כנגד לדרוש אלקים שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם מלשון ונשאת תפלה. ואל תשא בעדם רנה ותפלה. וריבכם כפשוטו ענין המשפטים ואמר הבו לכם אנשי' חכמים על הדיינים בלבד. א"נ משאכם שהייתם מבקשים בשר ומים כדכתיב לתת את משא כל העם הזה עלי:
וידועים לשבטיכם. פרש"י שהם נכרים לכם שאם בא לפני מעוטף בטליתו וכו'. וכתב הרמב"ן וא"כ יהי' לשבטיכם קשור עם וידועים. ועל דעתי טעם וידועים שהם ידועים לשופטיכם כלומר שמעלתם ידועה ונכרת למנותם בה שופטים וכלל מעלת השופטים במלת וידועים כי השופטים צריכין להיות אנשי חיל ויראי אלקים אנשי אמת ושונאי בצע ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה שהיו הכל אומרין ראוי זה שיהי' שופט:
כי המשפט לאלקים הוא. פי' הרמב"ן כי לאלקים לעשות משפט בין יצוריו על כן ברא' להיות ביניה' יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושק ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו:
ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. לשון רש"י והוא מספרי אלו עשר' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. וכתב הרמב"ן ואם כן מדבר עם השופטי'. ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות כי הכל יצוה ויזהיר לכל ישראל מפיו והטעם להזכיר כאן זה כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה הי' אתה לעם מול האלקים שיתפלל עליהם בשעת צורכם ואמר לו והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות שילמדם הוא עצמו התור' אך במשפט נתן לו עצה שימנ' שופטים לסייעו ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו למדם כל הדברים אשר יעשון על פי התור' כי שמע לעצת יתרו. ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דברים בשם אומרן ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לגנותן או שלא יהי' כבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח. ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינ' ועל פי הגבור' נעש' הענין ההוא:
את הדרך אשר נעל' בה. תחל' שלא בקשו מרגלי' אלא להורות לפניהם הדרך:
ואקח מכם שנים עשר אנשים. ולא שיבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח רשעים:
ויאמרו טובה הארץ. פרש"י מי הם שאמרו טובתם יהושע וכלב. וכתב הרמב"ן וא"כ אני תמי' מה הטענה הזאת עליהם כי ראוי שיאמינו לעשר' יותר מלשנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידים כן היה להם להאמין כי האחרים מפני מורך לבם אמרו מה שאמרו. והנכון בעיני מה שפירשתי שם שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה כי היא טובה ורחבה מאד אבל בחזקת העמים ההם המסו את לבם ואחרי כן שראו כי יהושע וכלב חזקו את לבם למלחמה באו המרגלים אל ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם וגם העם לא הזכירו בפני משה זאת הדבר שלא אמרו כן בתחל' אלא הודו שהיא טובה אבל אמרו למשה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו ועל כן אמר השם ילחם לכם ככל אשר עשה במצרים לעיניכם וזהו טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם שאין העכב' אלא ממיעוט האמנה:
גם בי התאנף. כתב הרמב"ן סידור הענין אחר שהזכיר חטאם במרגלים שבעבורו נענשו ולא באו לארץ הטובה אמר גם גרמתם לי שלא אבוא שמה. וגם כדי שיזכיר ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמילא אחרי ה' כחבירו כלב ויזכה שינחיל הארץ בא לומר כי לא יבוא שמה ויהושע ינחילנה אותם. והנה הזכיר כל המעש' ההוא זולתי מגפת המרגלים עצמם כי לא ידבר בגנאי היחידים אלא בתוכח' אומר לרבים שכולם חטאו. ופי': בגללכם. כי רבו בני ישראל את ה' ואירע להם כל זה בעבור מריבתם. או שרומז שהכעס הי' על משה ואהרן שהכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו כי העם הרהרו בדבר וזהו שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא הי' העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל:
